צור קשר 2468*
נגישות
חזרה למעלה

טראומות הילדות, הקשיים, הכאבים: את זה עוד לא שמעתם מלבנת פורן

(פורסם: הילה יחימוביץ' באתר X-NET בתאריך 14/06/17)

"מה כבר אפשר לצפות ממך?" הטיחו בה הוריה. הם ממש לא ציפו שתצליח ותתפרסם. עכשיו היא מספרת על דרך החתחתים שעברה עד לחיקוי ב"ארץ נהדרת"

את לבנת פורן אין כמעט ישראלי שלא מכיר. הז'קט האדום, השיער הבלונדיני ומטבע הלשון שכל כך מזוהה איתה: "חלית? נפצעת?" – הפכו אותה בשנים האחרונות לדמות טלוויזיונית שקשה לפספס, ולראיה, אפילו ב"ארץ נהדרת" מחקים אותה.

פורן (59), אשתו של אבנר, אם לשלושה בנים וסבתא לנכדה, היא בעלת המרכז למימוש זכויות רפואיות – עסק גדול ומצליח שמעסיק 160 עובדים ועוד 25 רופאים; אבל מתחת לחזות העסקית המפולפלת מסתתרות חוויות לא קלות, כמו ילדות טראומטית בקיבוץ, נשירה מבית ספר בכיתה י', עזיבת הקיבוץ בחוסר כל ובניית עסק בגיל שבו רבים רק מחכים לפנסיה. עד היום בחרה פורן לא לדבר על כך; עכשיו היא פותחת הכל.

לא היו לי הורים באמתלבנת פורן - כתבה ב - Xnet

היא נולדה בשם לבנת דורקם וגדלה בקיבוץ צובה שבהרי ירושלים בתקופת הלינה המשותפת השנויה במחלוקת, שהייתה עבורה חוויה קשה ושהשפיעה עליה למשך שנים רבות. "הקיבוץ היה בשבילי כמו בית יתומים", היא אומרת. "לא היו לי הורים באמת: הם נמצאו ליד, אבל לא היו נוכחים. היו לי גם אח גדול ואחות קטנה, אבל לא היה להם קשר לחיים שלי, כי כל אחד מאיתנו גדל עם קבוצת גיל אחרת".הקבוצה שלה מנתה שמונה ילדים. "תחשבי על הסדרה 'הישרדות'", אומרת פורן. "לוקחים כמה חבר'ה לאי בודד ונותנים להם להסתדר עם עצמם. ככה גם אנחנו היינו: ביחד מהבוקר עד הלילה, כל יום, כל היום. קמים, אוכלים, מטיילים, לומדים. זו קבוצה סגורה, האינטרקציות עם אחרים מעטות ונדירות, והלחץ החברתי הוא לא ייאמן. עד היום, אם מישהו אומר לי שהוא שרוצה לחיות בסביבה כזו, קטנה ומבודדת, אני ישר חושבת על מה שעברתי בקיבוץ ומציעה לו לחשוב על זה שנית".

מה הזיכרון הכי חזק שלך מאותה תקופה?תמונות ילדות. "הקיבוץ הותיר בי צלקות, אבל הוא גם הטמיע בי המון ערכים"

"לילה אחד קראתי לשומרת הלילה ברדיופון – מכשיר שמתפקד כמו אינטרקום. קראתי וקראתי, והיא לא ענתה. זו חוויה מאוד קשה, שילדה צועקת ולא עונים לה. בבוקר מצאו אותי עלהרצפה, ישנה מול הרדיופון. עוד חוויה שחקוקה אצלי חזק היא מגיל ארבע: באמצע הלילה קפצתי מהחלון של הגן, יחפה, עם פיג'מה, כדי לבקר את ההורים. רצתי כל הדרך, משהו כמו חצי קילומטר, כשאני שומעת מרחוק את הכלבים נובחים ואת התנים מייללים. כשהגעתי לחדר של הוריי, דפקתי בדלת וצעקתי: 'תפתחו לי', אבל ההורים לא פתחו. אבא שלי עמד מהצד השני של הדלת ואמר: 'תחזרי לגן, בדיוק כמו שבאת. תחזרי. ושזה לא יקרה שוב'".

איך התקופה ההיא השפיעה על מי שאת היום?

"זה הפך אותי לחזקה, לשורדת. אני מסתכלת על שמונת הילדים שהיינו – כולם יצאו דפוקים, כל אחד עם שריטות עמוקות מהחוויה הזו. היום, בדיעבד, אני שואלת את עצמי: איך יכול להיות כזה דבר? איך ההורים שלי לא חשבו לפתוח לי את הדלת, לחבק, לחמם אותי, ואז להחזיר אותי בבוקר לגן? אבל ככה זה היה".בתקופת התיכון דברים השתנו. "עברתי ללמוד בבית הספר האזורי בגבעת ברנר, ומבחינה חברתית זה היה כמו סכר שנפרץ: משמונה ילדים שאתה כל הזמן איתם, פתאום יש אינסוף אפשרויות, וזה כל מה שעניין אותי. באמצע כיתה י' המורות הבינו שאני לא מתעניינת בלימודים, וכל הזמן אמרו לי שאני 'לא מממשת את הפוטנציאל'. נקראתי לשיחה אצל המנהל ואמרתי לו שאני מוכנה להמשיך ללמוד בתנאי שלא אלמד תנ"ך, היסטוריה ולשון. עם מתמטיקה וביולוגיה אני מסתדרת. המנהל הסתכל עליי במבט עקום ואמר: 'אני אחליט מה לומדים בבית הספר', אז אמרתי לו שאני עוזבת".

מה ההורים אמרו?בנעוריה. "היום אני אדם שונה לגמרי ממה שהייתי בגיל 20"

"'ממך, מה כבר אפשר היה לצפות?'"

תחנה הבאה שלה הייתה קיבוץ גלגל שבבקעה, שבו העבירה שנת שירות. לאחר מכן התגייסה לצבא, שם הכירה את בעלה, אבנר פורן. "התחתנו מהר: הוא היה בן 22, ואני בת 23. בהתחלה גרנו בירושלים, שם נולד בננו הראשון. אחר כך עברנו לגור במושב הולדתו של אבנר, מולדת, שם נולד הילד השני. בשלב מסוים נכנס לי ג'וק לראש שאני רוצה לעשות תואר ראשון. כמובן שהסביבה לא תמכה. אמרו לי: 'אפילו בגרות אחת לא עשית, אז איך תעשי תואר?' או: 'את תזניחי את הילדים'. בסביבה קטנה כמו מושב או קיבוץ אוהבים לדבר ולחוות דעה".

ובכל זאת, היא הלכה ללמוד. תחילה השלימה בגרויות, אחר כך עברה בחינה פסיכומטרית ולבסוף התקבלה לתואר ראשון בכלכלה ובמינהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. "התחלתי כשהילד הקטן היה בן חצי שנה, והגדול בן שלוש וחצי. מכיוון שלא הייתה לי חוויה חיובית בתחום הלימודים בשום שלב בחיי, השקעתי מאוד. ומכיוון שלמדתי בירושלים, חזרנו לצובה. הייתי כמו עוף זר באוניברסיטה: כולם היו צעירים, ואני בת 29, בהיריון עם ילד שלישי".

בעלה, לדבריה, מאוד עזר לה. "הוא אמנם עבד בקיבוץ, אבל לקח את המקום של ההורה המשמעותי, והוא זה שגידל את ילדינו. הוא גיבה אותי בכל צורה. גם היום הוא תמיד נותן לי את המקום ולא עוצר אותי".

כשסיימה את התואר הראשון, רצתה להמשיך לתואר שני, אבל בקיבוץ חשבו אחרת. "הם קבעו שאין מספיק אנשים בקיבוץ שעוסקים בחינוך, ולכן אני צריכה לעבוד בתור מטפלת. אמרו שיש לנו שלושה ילדים במערכת החינוך, אז אנחנו צריכים לתרום את חלקנו. אמרתי להם: 'אז בעלי יתפקד כמטפלת'. אמרו: 'לא, אותו אנחנו צריכים במפעל, ואותך בחינוך'. הצעתי שאני אעבוד במפעל, אבל לא הסכימו. הבנתי שאין כאן מקום לפשרה, והחלטנו לעזוב את הקיבוץ. עזבנו חסרי כל. היינו בחובות לקיבוץ, כי הוא מימן לי את התואר. ההורים שלנו לא יכלו לעזור כי הם מקיבוץ וממושב. החברים שלנו חשבו שנתרסק".

אי אפשר להוציא ממני את הקיבוץלבנת פורן צוות משרד

לאט-לאט הצליחו לחזור לתלם. הם שכרו דירה ברעות, אחר כך קנו דירה במודיעין ומשם עברו לרמת גן ולגבעתיים. התפנית המקצועית של פורן נולדה אחרי שהחלה לעבוד במשרד הקליטה, בתחום פיתוח יזמות של עולים, "שם היה הניצוץ הראשוני", היא נזכרת. "נחשפתי לעולם של יזמות ופתיחת עסקים קטנים. ראיתי את הנשים העולות מחבר העמים, שהן חזקות, מובילות ומחזיקות את המשפחות על הכתפיים. הבנתי שאנחנו, הצבריות, יותר נתלות על בני הזוג, בעוד שאצלן המחשבה היא שהבעל נמצא היום כאן ומחר הוא יכול להיות במקום אחר – ולכן הרבה מהן חושבות כיזמיות ולוקחות אחריות על המשפחה. הן לא תלויות כלכלית".

אחרי שלוש שנים במשרד הקליטה החלה לשמש כמנכ"לית בחברה שעסקה במימוש זכויות. "הרעיון המקורי של מימוש זכויות הוא לא שלי", היא מבהירה. "אני פיתחתי ובניתי את השוק". אחרי שנה וחצי בתפקיד החליטה לעזוב. "הייתי בת יותר מ-40, אמא לשלושה ילדים, שוק העבודה היה מוצף בגברים צעירים ומלאי אנרגיה, אבל אני החלטתי לפתוח חברה משלי. הכנתי תוכנית עסקית ופניתי למשקיעים. דמיינתי שאני פותחת חברה, משמשת כמנכ"לית שלה, ושאם אהיה ממש טובה, אקבל בונוס. זה הכל. לא הצלחתי לראות את עצמי כבעלת העסק. אבל ברגע שעשיתי את הסוויץ', החלטתי להשקיע בחברה בעצמי, ואחר כך הצטרף אליי עוד משקיע".

במשרד, עם מנכ"לית החברה, דנה ויתקון. "החברים שלנו חשבו שנתרסק"(צילום: צביקה טישלר)

החברה צמחה במהירות, וכיום היא מתפעלת שני סניפים עם 160 עובדים, מהם 150 נשים. "לא חשבתי שהיא תהיה חברה של נשים, אבל לאט-לאט הבנתי איזה איכויות יש בנשים. חשוב לי לקדם אצלן חשיבה עצמאית, ואני תמיד מעודדת אותן לא לוותר על ההתפתחות האישית, גם אם זה קשה לגדל ילדים ולשמור על הקריירה. גם אני הייתי שם, ואני יודעת שמי שמוותרת, הופכת בסופו של דבר ללא אטרקטיבית בשוק העבודה, ותלויה בבעלה. העבודה תורמת המון. הנה, אני אדם שונה לגמרי ממה שהייתי בגיל 20".

את כל זה היא חשפה לאחרונה בהרצאה חד-פעמית שנתנה. מאז, אין לה בעיה לדבר על כך, שכן היא רוצה שהציבור יכיר אותה טוב יותר. "הרגשתי שאנשים לא מכירים אותי באמת, אלא חושבים שאני רק אשת עסקים", אומרת פורן. "זה לא שאני לא גאה להיות כזו: הרי יש לי ניסיון, ואכן הקמתי עסק גדול, אבל בסוף, כשאני הולכת לישון בלילה, אני קיבוצניקית. אי אפשר להוציא ממני את הקיבוץ".

ואת גאה להיות קיבוצניקית, עם כל משקעי העבר?

"מצד אחד, הקיבוץ הותיר בי צלקות, אבל הוא גם הטמיע בי המון ערכים. כשאני אומרת לעובדים שלי: 'זו החברה שלנו', אני אומרת את זה ממקום מאוד קיבוצי. וכשאני דואגת שיכינו סלט לכולם, זה מחדר האוכל בקיבוץ. כל חוויה שאנחנו עוברים בחיים יכולה לפגוע וגם להעצים, והקיבוץ הוא בדיוק המכלול הזה. הוא בנה אותי".